שנה אחורה, חודש שלישי להריון עם בחילות והקאות 24/7, השעה שתיים בלילה, השעה ה-20 לתורנות. הגוף שלי צועק לי: "אני רוצה להיכנס למיטה, להתכסות בשמיכה עד מעל הראש ורק לישון", אבל ה-VPN מצלצל ובטלפון קול עייף של תורן המיון. "בת 92, תת לחץ דם, אק"ג נראה לא תקין, מחכים לך לייעוץ".
יוצאת מצפצופי המוניטורים של היחידה לטיפול נמרץ לב, פוסעת במסדרון המחלקה, יורדת שתי קומות במעלית, פוסעת בעוד מסדרון שקט עד אימה, עד שנכנסת בדלתות המיון וההמולה המוכרת מכה מכל כיוון. ניגשת בעיניים טרוטות למיטה 7, שם שוכבת ללא תזוזה אישה קשישה, חיוורת, מגיבה רק בקושי, ולידה בני משפחה. המשפחה מספרת שהשתחררה מאשפוז במחלקה פנימית בשל זיהום לפני מספר ימים ומאז היא שקועה ולא אוכלת ובקושי מתקשרת.
ב-11 בבוקר אני קורסת למיטה אחרי 29 שעות ערות רצופות. כשאני מתעוררת אחרי שינה טרופה של שעתיים, אני מוטרדת ממחשבות על אותה מטופלת קשישה
המדדים, הבדיקה הגופנית, בדיקות המעבדה - כולם מעידים על דבר אחד - זה זמן פרידה. אבל אני איני בכובע התורנית במיון, וגם לא בכובע התורנית במחלקה הפנימית. אני היועצת הקרדיולוגית כעת ולמעלה מחכים לי מטופלים במצב קשה. לכן, לאחר שאני עוברת על הדברים אני מסכמת: אינה מועמדת להתערבות לבבית, תאושפז במחלקה פנימית. כבר לקראת שלוש בלילה, הגוף שלי צועק לי: "את חייבת מנוחה", אבל אני יודעת שזו רחוקה ממני ואני מסתפקת בכמה מילים עם המשפחה ועולה חזרה למטופלים שמחכים לי למעלה.
ב-11 בבוקר אני קורסת למיטה אחרי 29 שעות ערות רצופות. כשאני מתעוררת אחרי שינה טרופה של שעתיים, אני מוטרדת ממחשבות על אותה מטופלת קשישה. שולחת הודעה לבכיר שהיה כונן באותו יום, שמספר לי שראה את המטופלת במחלקה הפנימית בה אושפזה, וכי ככל הנראה מדובר היה בכל זאת באירוע לבבי שהביא למצבה, אך בכל מקרה אינה מיועדת להתערבות ושמשפחתה שלצידה ביקשו רק כי לא תסבול. מספר שעות לאחר מכן היא נפטרה.
לא החזקתי לה את היד כשבדקתי אותה והיא נראתה מותשת ומבוהלת. לא הושבתי את המשפחה בחדר שקט והסברתי להם מה צפוי בשעות הקרובות
מטופלת אחת קשישה, מבין עשרות אם לא מאות מטופלים שראיתי מאז, שנתקעה אצלי במחשבות. אפילו את שמה אני לא יודעת. אבל אני יודעת שטעיתי. ראשית, טעיתי באבחנה. האבחנה עצמה לא שינתה הרבה - פרק הסיום של ספר חייה של המטופלת נכתב עוד טרם לכן. אבל בגלל שטעיתי באבחנה, הרשיתי לעצמי להרחיק ממני את הסיטואציה שהתרחשה מולי. לא החזקתי לה את היד כשבדקתי אותה והיא נראתה מותשת ומבוהלת. לא הושבתי את המשפחה בחדר שקט והסברתי להם מה צפוי בשעות הקרובות. לא הצלחתי לעשות את הדבר הכי חשוב - לא חמלתי. הגוף שלי קרס מעייפות, ורק רציתי לסיים עם זה, ולכן הרשיתי לעצמי להרחיק את המטופלת ואת המשפחה ממרכז החמלה שלי.
ולמה הסיפור הקטן והעצוב שלי נוגע אליכם? כי כשאנחנו קורסים מעייפות, זה בא על חשבונכם. על חשבון היקרים שלכם. על חשבון הטיפול הנכון ביותר, על חשבון היעילות, על חשבון החמלה שתרצו לפגוש בפעם הבאה שתאלצו לבקר אותנו.
מערכת בריאות שבה מצופה ממני לתפקד במהלך 26 שעות של ערות רצופה (והרי מדובר בהרבה יותר מזה, כי אף אחד מאיתנו לא מתעורר בבית חמש דקות לפני התורנות, נכון?), כאשר אני תורנית יחידה שאחראית על יחידה לטיפול נמרץ לב, מחלקת אשפוז קרדיולוגי, מטופלי המיון וכלל הייעוצים ממחלקות בית החולים, היא מערכת חולה. לא יעזור שיאיישו אותה טובי המוחות והלבבות.
מערכת בריאות טובה ואנושית יותר תקום רק אם נבין שגם הצוות הרפואי מורכב בסך הכל מבני אדם, ובני אדם אינם יכולים לתפקד באופן ראוי אחרי 26 שעות על הרגליים. לא קוגניטיבית, לא מעשית ולא נפשית
היום שר הבריאות שלנו מכר אותנו בתמורה לנזיד עדשים. לא קיצור תורנויות ולא נעליים. מחיאות כפיים במרפסות, כתבות מפוצצות בעיתונים, מדליון תודה בדואר - שימרו את כל אלה בצד, בבקשה. זכותכם למערכת בריאות טובה ואנושית יותר, שתקום רק אם נבין שגם הצוות הרפואי מורכב בסך הכל מבני אדם, ובני אדם אינם יכולים לתפקד באופן ראוי אחרי 26 שעות על הרגליים. לא קוגניטיבית, לא מעשית ולא נפשית.
פספסתי, ושנה אחרי הטעות הזאת הולכת איתי הלאה. טעיתי, כי מרוב תחושת קריסת הגוף, שכחתי את הנפש. וכאן איני מדברת רק על המטופלת, אני מדברת על עצמי. הלוואי שאקח איתי את הטעות הזו ואצליח לייצר ממנה תיקון.
הלוואי שמובילי מדיניות הבריאות של המדינה שלנו יבינו כמוני, שהם פספסו. והם טועים. הם כל כך עסוקים באגו, בכסף ובפוליטיקה, שהם איבדו את החמלה שלהם. הלוואי שייקחו את הטעות שלהם ויצליחו לייצר ממנה תיקון. התיקון הזה מגיע לכולנו.
הכותבת היא מומחית לרפואה פנימית ומתמחה בקרדיולוגיה, המרכז הרפואי רבין