הרוב המכריע של חולי הקורונה מטופל על ידי עמיתיי, רופאי המשפחה בקופות החולים. אנו מכירים אותם בבריאותם, מטפלים בהם בעת מחלתם ועוקבים אחריהם זמן רב לאחר שהשתחררו מהבידוד בביתם או מבית החולים. כפנימאי העוסק ברפואת משפחה שנים רבות, במקביל לתפקידי ניהול ולהוראת ניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטה, ומתקשורת עם מאות רבות של עמיתים, אני מבקש להציע, מתוך תצפיות אין ספור, את קיומה של מחלה חדשה: מחלת הסגר המלא = Total lockdown disease.
כדי להגדיר מחלה יש להראות שיש לה סימנים אופייניים, אטיולוגיה, מהלך, סיבוכים ואם אפשר גם טיפול. סימני מחלת הסגר הם: חרדה, דיכאון כתוצאה מבדידות ואובדן מקום עבודה, השמנת יתר ופציעות ספורט מחוסר פעילות גופנית או לחלופין משינוי כפוי באופיה, סימפטומים פסיכוסומטיים כמו כאבי ראש וכאבי בטן, יציאה מאיזון של מחלות כרוניות כסוכרת ויתר לחץ דם, איחור בהגעה לטיפול דחוף במצבים מסכני חיים כהתקפי לב ושבץ מוחי, ואי ביצוע בדיקות סקר וכתוצאה מכך איחור באבחון מחלות קשות כסרטן.
המחלה מתחילה בפרודרום עוד טרם הטלת הסגר כתוצאה מחרדה ואי ודאות מה תהיה החלטת קבינט הקורונה בעוד שעה, מגיעה לשיא בתקופת הסגר ופגיעתה מתמשכת הרבה לאחר סיומו
מהלך המחלה מתאפיין בהיותו תת חריף: המחלה מתחילה בפרודרום עוד טרם הטלת הסגר כתוצאה מחרדה ואי ודאות מה תהיה החלטת קבינט הקורונה בעוד שעה, מגיעה לשיא בתקופת הסגר ופגיעתה מתמשכת הרבה לאחר סיום הסגר, חודשים רבים ואפשר גם שנים.
מסיבוכי המחלה שאפשר לציין: דיכוי מערכת החיסון (בזמן שיש התפרצות של מחלה מידבקת), אלימות במשפחה, תסמונת פוסט טראומה, אובדנות, עלייה באשפוזים הפסיכיאטרים הכפויים ותמותה מוגברת מכלל המצבים שתוארו לעיל.
האטיולוגיה המוכחת של המחלה היא יאטרוגנית לחלוטין: הסגר הכללי החוזר שמטילה ממשלה שאיבדה את עשתונותיה לנוכח התפרצות קורונה, מחלה מידבקת בהיקף וברמת חומרה קלה עד בינונית שפגיעתה הקשה היא כמעט אך ורק במבוגרים ובעלי מחלות רקע. הסגר המלא, שכלל את סגירת מערכת החינוך וכל פעילות המסחר, התרבות והפנאי, הגביל באופן דרקוני את התנועה של כלל האוכלוסיה לתקופה ממושכת והשאיר אנשים רבים ספונים בבתיהם, מה שהוביל באופן ישיר להתפתחות מחלת הסגר בהיקף נרחב ביותר.
הטיפול הוא קבלת החלטה לנהל את התפרצות הקורונה בדרך אחרת, הניזונה מהבנה של עולם התוכן של מגיפות ומהערכת סיכונים ריאלית, במסגרתה סגר מלא אינו חלק מארסנל הצעדים האפשריים
כידוע, הטיפול המועדף בכל מחלה הוא מניעה וטיפול בסיבות לה, ולא טיפול תסמיני. במובן הזה נקרתה בידינו הזדמנות נדירה לטיפול מונע יעיל במיוחד ובעל סיכויי ריפוי של 100%. הטיפול הוא קבלת החלטה לנהל את התפרצות הקורונה בדרך אחרת, הניזונה מהבנה של עולם התוכן של מגיפות ומהערכת סיכונים ריאלית, במסגרתה סגר מלא אינו חלק מארסנל הצעדים האפשריים.
דע עקא, הטיפול כרוך בשינוי תפיסתי ותודעתי בקרב קובעי מדיניות ומקבלי החלטות, אנשים שמטבעם הם בעלי אגו מפותח ואמונה בצדקת הדרך, עליהם נפלה מוראה של המגיפה עוד מחודש מרץ, פחד משתק שהוביל לראיית מנהרה וחשיבה קבוצתית (Group thinking) בקבלת ההחלטות. כהרף עין נשכחה מהם הגדרת מהי בריאות של ארגון הבריאות העולמי: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה".
על מנת לסייע למקבלי ההחלטות להגמיש את חשיבתם ולהרחיב את הפרספקטיבה, מוצע להם לצאת מהחמ"לים ומול הפלזמות, לרדת לשטח, למרפאות, לבתי החולים, לבתי הספר ולחנויות ולשוחח עם אזרחים, מטפלים ומטופלים. אחרי זה, טוב יעשו אם לא ימהרו חזרה לחדרי הדיונים האינסופיים אלא ייצאו לטבע, לאוויר הפתוח שבו אין צורך לעטות מסיכות, ינשמו עמוק ויימנעו מקבלת החלטות ליום יומיים.
בפסק הזמן החיוני הזה שייקחו מקדחת ה"הנחיות", אפשר לעשות תרגיל מחשבתי שבמסגרתו יחזרו בזמן לשנת 2019 ויהרהרו: לו היו אומרים להם בשנת 2019 שבשנת 2020 תפרוץ בעולם ובארץ מחלה ויראלית ברמת החומרה של הקורונה, האם היה עולה על דעתם לנקוט נגדה בצעדים דרקוניים כסגר מלא, שמחירם יהיו מחלת הסגר המלא, אבטלה, ריסוק עסקים, ושעלותם למשק 160 מיליארדי שקלים?
מה שאנשים אלה היו עושים בשנת 2019 זה לפתוח את תכניות המוכנות לאירוע ביולוגי חריג (אשר הוזנחו ונשכחו). מה רואות היו עיניהם? שחומרת התפרצות הקורונה אינה מגעת אף לתרחיש המקל ביותר עבורו הוכנו התכניות, שלבתי החולים בישראל יש יכולת רבה לתגבר את קיבולתם לקליטת חולים כדי למנוע אי ספיקה, ושסגר מלא מעולם לא היה כלול בתגובות שהוכנו למקרה של קטסטרופה גרועה בהרבה. או אז אפשר שמפלס החרדה שלהם עצמם היה יורד: הדופק המהיר מואט, הפה היבש מתלחלח, והראייה מתבהרת לראות שאפשר להתמודד עם מגיפת הקורונה באמצעים פשוטים יחסית, הרבה פחות מזיקים, ולהגיע לשיווי משקל רציונלי יותר בין התחלואה לבין ההגבלות, ובין מחלת הקורונה למחלת הסגר.
יחד עם חיזוק האמון הציבורי ההכרחי בעת משבר וחיזוקה של מערכת בריאות שהוחלשה במשך שנים, ההתמודדות עם המשבר צפויה להיות מוצלחת בהרבה.
בסופו של דבר, סגר אינו מפחית את התחלואה והתמותה ממגיפה. ובכלל, ממתי נלחמים במחלה אחת באמצעות גרימת מחלה אחרת, שתוצאותיה כנראה קשות יותר?
האתגר המרכזי בניהול משבר הוא תפיסתי ותודעתי. שינוי תפיסתי בקרב אנשי הרפואה, בתוספת חיזוק עמוד השדרה שלהם לעמוד על דעתם מול הדרג הפוליטי, יביאו להצלחה מלאה של הטיפול המונע והקורטיבי הן במחלת הסגר והן במחלת הקורונה. לדרג הפוליטי, ששרוי אף הוא באימה, בלבול או לוקה בכוונות לא טהורות, לא תהיה ברירה אלא לשאוב ביטחון מאנשי המקצוע ולשנות את דרכי חשיבתו והתנהלותו הכושלת בניהול המשבר.
בדרך זו תתמסמס גם החשיבה הדיכוטומית המתפתחת שזה או חיסון המוני או סגר מלא. המציאות מורכבת מגווני גוונים: חשיבה דיכוטומית זו אינה מציאותית ואף הרסנית. מצדדי הסגר טוענים שסגר מוריד תחלואה. ובכן, הקונצנזוס הרפואי היום הוא שסגר מפחית תחלואה באופן זמני בלבד וכי הוא אינו מפחית את התחלואה והתמותה ממגיפה בסופו של דבר. ובכלל, ממתי נלחמים במחלה אחת באמצעות גרימת מחלה אחרת, שתוצאותיה כנראה קשות יותר?
לסיכום, מוצעת בזה אבחנה רפואית חדשה: מחלת הסגר. תוארו הסמנים, האטיולוגיה, המהלך, הסיבוכים ותופעות הלואי המאוחרות. על פניו נראה שחומרת המחלה ונזקיה עולים על מחלת הקורונה. הוצג טיפול שיעילותו צפויה להיות גבוהה מאוד, עלותו נמוכה, וניתן לאשרו על כן בהליך מהיר יותר אף מאישור החיסונים החדשים. יש עוד צורך לאסוף נתונים על שכיחותה של מחלת הסגר ולהציגם לציבור, אך די ברור שהמחלה בדרגת חומרה משתנה פוגעת בכלל אוכלוסית המדינה יותר אף מאשר החולים בנגיף הקורונה. דווקא משום כך, הטיפול המונע בדרך של הימנעות מסגר מלא צפוי להיות יעיל מאוד.
בעת הזאת דרושה אמירה ברורה של אנשי הרפואה והחלטת ממשלה מיידית להסיר החלטה על סגר כללי נוסף משולחן הדיונים והשיח הציבורי. עם זאת עדין נותר יהיה למערכות הבריאות, הרווחה והחינוך, לטפל בנזקים ארוכי הטווח של מחלות הסגר הראשון והשני, שייתכן ויימשכו שנים.
ד"ר יואב יחזקאלי, רופא משפחה עצמאי, מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי; מרצה בתכנית לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב; כיהן כסגן מנהל בית חולים, כרופא מחוזי וכמנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים