אני ממש חד צדדי, משוחד, אי אפשר לסמוך על אף מילה שלי, אני חלק מהמערכת התוקפת חולי נפש, קושרת אותם באכזריות למיטה, מונעת מהם אוכל ולא מספקת לנשים פד היגייני כשצריך. למעשה, בית החולים שבו אני עובד מהווה מרכז לעובדים סדיסטים שנפלטו ממערכת אחרת, רופאים חסרי כל חמלה. למעשה, מדובר בסוהרים שרק האישה הרחמנית, טובת הלב, שדרנית הרדיו ועיתונאית התחקירים מצילה אותם מידינו.
עוד בעניין דומה
איזה מזל, רק מזל, שחלק מהמבקשים להתאשפז על כי קצו בחייהם, חלק מהנשים שהדיכאון כיבה את ניצוץ החיים שלהן, מבריא, עוזב את המחלקה הנוראה, את האחיות והאחים המתעללים יומם ולילה וחוזר לחברה, חוזר ושוכח לחלוטין את העבר הלא רחוק, את האובדנות, את הייאוש הנוראי ועתה מתפנה לזרקורים, לתלונות לאוזניים השומעות אותן.
מעולם לא שמעו את האחות שנחבלה קשות מאלימות של מטופל רב כוח, את המתמחה שסיים את יום העבודה שלו בחדר המיון, את שני האחים שנותרו במחלקה עם 30 חולים, שכל אחד מהם מהווה בעיה קשה ואין להם מה לעשות במשך היום כי אין תקציבים
אבל מעולם לא שמעו אותנו, את האחות שנחבלה קשות מאלימות של מטופל רב כוח, את המתמחה שסיים את יום העבודה שלו בחדר המיון בעין כרם. את שני האחים שנותרו במחלקה עם 30 חולים, שכל אחד מהם מהווה בעיה קשה ואין להם מה לעשות במשך היום כי אין תקציבים לפעילות ושאותם יראיינו רק אם תופעל נגדם אלימות קשה וההנהלה תאמר מיד ש"אין לנו סובלנות לאלימות", בכלל. אבל למשרד ולבעל הבית של בית החולים יש סובלנות אינסופית לספוג השכבת מטופל על מזרן על הרצפה, לפעול בכוח אדם חסר עד לא קיים, להמשיך להחזיק בבניין שמתאים לאחסון ולא למחלקת אשפוז.
משרד הבריאות, בעל הבית, יראה כל כך יפה לעיתונאי התורן כמה כסף הוקצב לבית החולים, בית החולים הנמצא שנים ארוכות במבנה שהיה בית יתומים לילדים ערבים שהוריהם נהרגו במרד הערבי. רק לאחרונה החל להיבנות בניין חדש, שבנייתו תסתיים רק בעוד יותר משנה. אבל זו לא ידיעה מהממת כמו תלונה של מטופלת שהבריאה וזוכרת את הטיפול הלא נעים ואותו היא חולקת מיד עם כל מי שמוכן לשמוע. לשם האיזון תוקפים את מנהל בית החולים או את השר, שהוא הרי האחראי, והכתבים מראים רק את מה שמובא לפניהם.
אני עובד חלקית בבתי חולים אלה, אני רואה את התנאים הקשים, את המצוקה, את התקציב המבייש ואני רואה גם נשים שנכנסו במצב נפשי וגופני נורא ויצאו לאחר שיפור, שיפור שחל בתנאים בלתי אפשריים
בעבר, בראשית המאה, נכנסה עיתונאית אמיצה בניו יורק להתאשפז באופן חשאי ומשם כתבה את התיאור - בעקבותיו הועמדו לדין רופאים ואחיות יחד עם שוטרים - שאשפוז כפוי היה עונש מתאים להטיל על פושעים, לא על חולי נפש. היום, תחקיר הוא אוסף שיחות חד צדדיות.
אני עובד חלקית בבתי חולים אלה, אני רואה את התנאים הקשים, את המצוקה, את התקציב המבייש ואני רואה גם נשים שנכנסו במצב נפשי וגופני נורא ויצאו לאחר שיפור, שיפור שחל בתנאים בלתי אפשריים. אבל אז מגיעות הכתבות ולהט החרב המתהפכת של מגישות תכניות הבוקר, שמעולם לא שהו 24 שעות אצלנו, במוסד הסגור, ולך תסביר את התמונה כולה כשהאצבע מורה – אני הוא החשוד המיידי.