פרופסור דניאל עופרי מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו-יורק, היא רופאה פנימית במרכז הרפואי Bellevue בדרום מנהטן - בית החולים הציבורי הוותיק ביותר בארה"ב (מ-1736). עופרי פרסמה לאחרונה מאמר קצר באתר ה-"ניו-יורק טיימס" המוקדש לנושאי רפואה ובריאות תחת הכותרת: Doctors and the D Word.
היא מספרת בו מניסיונה האישי, המשותף לרופאים בכל מקום בעולם: באיזה מונח נכון להשתמש כאשר יש צורך להודיע או לדווח על מותו של פאציינט? האם יאה לומר/לכתוב בדיווח - "הלך לעולמו"? "עבר מהעולם"? או פשוט "מת"?
במאמר היא מספרת על התקופה בה עבדה במשמרת לילה בבית חולים ואחות הודיעה לה על כך שאחד החולים "פג תוקפו" (באנגלית: Expired). "המונח התגלגל באופן מוזר ותמוה מאד על לשוני. איזו דרך זרה ומוזרה לבטא 'מוות' של אדם" היא כותבת. "יש מועד פקיעה לטריות של חלב, לקופונים. איך ניתן להשתמש במונח הזה לבני אדם?".
בהמשך מאמרה כותבת פרופסור עופרי: "אני יכולה להבין מדוע אנשים אחרים עשויים להעדיף 'לשון נקייה' למוות – אבל מדוע אנשי מקצוע ברפואה? האם איננו אמורים להרגיש נוח לעבוד על גופו של אדם אחר? האם איננו גאים בכך שאנחנו משתמשים במונחים טכניים מדויקים? האם איננו אומרים Umbilicus במקום 'פופיק'? או 'גפה תחתונה' – במקום רגל?".
"הדעה המקובלת היא שרופאים מתרגלים למוות כיוון שהם מרבים לראותו... אבל אנחנו הרופאים נחרדים מהמוות כמו כל בן-אדם אחר, וכמו כל בן-אנוש משתמשים בלשון "מכובסת" כדי שתגן עלינו מהפחד – אבל שלא כאנשים אחרים שאומרים "הצטרף למלאכים" או "נמצא עתה במקום טוב יותר" - עלינו הרופאים למסד מלה נכונה למוות, כמו לגבי כל מונח רפואי – שהרי מדובר בטרמינולוגיה שאנחנו שולטים בה".
פרופסור דניאל עופרי (בתו של כדורסלן מכבי תל אביב ונבחרת ישראל לשעבר, זכריה עופרי, שנחשב בשנות החמישים לכדורסלן הגבוה בישראל) כתבה כמה ספרים על הקשר שבין רופאים למטופליהם (האחרון בהם: Medicine in Translation:Journeys with My Patient) ובשנת הלימודים האקדמית הקרובה היא תהיה בישראל, בשנת השבתון שלה - ותעביר קורס בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב בנושא "רפואה הומאנית" ועל הקשר שבין רופא לפאציינט.